ראשית הדרך
ציון אמיר (תמונה: מעריב)
ציון אמיר נולד בשנת 1955 בירושלים, בן ליוסף ופריחה עמאר אשר עלו לישראל מקזבלנקה. את רוב ילדותו העביר בשדרות, וכשהיה בן 12 עבר עם משפחתו לאשדוד, שם התחנך בכפר הנוער הדתי גבעת וושינגטון. כשמלאו לו 16 שנים החליף את שם משפחתו לאמיר, ולאחר שסיים את לימודיו התגייס לשורות חיל האוויר של צה"ל.
כילד, אמיר נהג לקרוא ספרים רבים וז'אנר הספרות הבלשית התחבב עליו במיוחד. חלום הילדות שלו, להיות עורך דין שפותר תעלומות בלשיות, הוא חלק מן הסיבה שבעטיה נרשם ללימודי משפטים בבר אילן. לאחר מכן התמחה במשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר ובהמשך אצל עו"ד צבי לידסקי.
כיום אמיר מכהן כיושב ראש נשיאות בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין ויושב ראש הועדה המייעצת לשר הפנים בענייני פליטים.
אמיר הוא גרוש ואב לשלושה ילדים: ירדן, מאי ואריאל.
קריירה במשפט פלילי
בשנת 1984, כשהוא רק בתחילת דרכו כעורך דין, זכה ציון אמיר לחשיפה הפומבית הראשונה שלו בתקשורת, כאשר הגן על "כנופיית ליפתא", קיצוניים דתיים שביקשו לפוצץ הר הבית. לאחר מכן המשיך לייצג אישי ציבור ועבריינים ידועים בתיקים פליליים הכוללים בין היתר עבירות מין ורצח, ביניהם נשיא המדינה לשעבר משה קצב, דודו טופז, אלי טביב, אורי לופוליאנסקי, מוטי מלכה, השר לשעבר גונן שגב, אבי ואסי אבוטבול, האחים פריניאן ועוד.
כמו כן ייצג נאשמים כמו עמי פופר, שרצח מספר פלסטינים בתקופת האינתיפאדה הראשונה; דרור עדני שקשר קשר על מנת לרצוח את ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין; את רוצח מוחמד אבו ח'דיר ואת החשוד בהצתת ביתה של משפחת דוואבשה.
אין לאמיר בעיה לייצג נאשמים מסוגים שונים ורבים, כולל פעילים של הימין הקיצוני. בעיניו של עו"ד ציון אמיר, מדובר באנשים שנאבקים למען שינוי דמותה של החברה הישראלית, ולא ניתן להשוות בינם לבין מחבלים המבקשים להשמיד את הישות הציונית. לכן, לדבריו הוא עשוי להסכים להגן על אנשים כמו יגאל עמיר, אבל לא על מחבלים ערבים. "אני מזדהה עם רעיונות לגיטימיים", אומר אמיר, "אבל לא עם הפרות חוק או טרור".
אל כס השופט, ואולי לכנסת?
הפרופיל הגבוה של רבים מלקוחותיו הפך את ציון אמיר לאישיות מתוקשרת למדי, ודמותו מעטרת לא אחת את שערי העיתונים, מסכי הטלוויזיה ואתרי החדשות באינטרנט. עם זאת, הוא לא נח על זרי הדפנה, ואת הצלחתו מייחס בין היתר למזל ולמקריות מסוג "להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון".
החל משנת 2014 מכהן אמיר כיושב ראש בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, וכך זכה להכיר גם את צידו השני של המטבע: כס השופט. לדבריו, נסיונו כדיין הביא אותו להעריך את השופטים הרבה יותר, משום שתפקידם, להכריע מה נכון ומי צודק, קשה הרבה יותר ממה שעשוי להיראות מבחוץ.
אמיר מודה כי קיים פיתוי ללבוש את גלית השופט ולהנחיל את השקפותיו המשפטיות והחברתיות באמצעות פסקי הדין, אולם הוא מתמקד בימים אלה בעשייה. הוא מרצה בכינוסים מקצועיים בכל רחבי הארץ, נפגש עם סטודנטים ובני ישיבות ופועל למען צמצום הקיטוב הקיים בחברה הישראלית.
אם כבר, טוען אמיר, "מדגדג לי ללכת לפוליטיקה. אני חושב שצריך לתרום לחברה, אבל צריכות להתקיים מספר נסיבות כדי שזה יקרה". אמיר אינו בטוח שהוא מוכן לוותר על העשייה ולפנות אל החיים הפוליטיים, על אף שלדבריו הוא כבר קיבל הצעות מפתות ממספר אישים בכירים במערכת הפוליטית הישראלית, בעיקר מחבריו בצד הימני של המפה.