יוסי בנאי
יוסי בנאי היה אמן במה ישראלי, שנחשב עד היום לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית. הוא היה זמר, פזמונאי, קריין, בדרן, שחקן, תסריטאי, במאי, חתן פרסי ישראל והתיאטרון הישראלי.
תחילת דרכו
יוסף בנאי נולד בירושלים בשנת 1932 למשפחה מרובת ילדים, שעם השנים הפכו רבים ממנה לכוכבי תרבות בישראל. הוא לא הסתדר במסגרות החינוכיות ולא סיים ללמוד בבית הספר היסודי, וכבר מגיל צעיר נמשך אל הבמה ואל אור הזרקורים. יחד עם אחיו חיים וכמה מחבריו הטובים העלה כמה מופעים במסגרות חובבניות, ובשנת 1951 התגייס לצה"ל והצטרף למחזור הראשון של להקת הנח"ל כבדרן. במהלך השירות בצבא למד משחק אצל השחקנית והמורה למשחק פאני לוביץ', שאמרה לו "אין לך מה לחפש בתיאטרון". ובכל זאת, יוסי בנאי החליט להגשים את חלומו ולהפוך את הבמה למרכז חייו המקצועיים: תחילה בתיאטרון, אחר כך בקולנוע, בטלוויזיה וברדיו.
על הבמות, מול המצלמות, מאחורי המיקרופון
לאחר שסיים את לימודי המשחק התקבל יוסי בנאי הצעיר לתיאטרון הבימה. תחילה שיחק בתפקידים קטנים של ניצב ובהמשך החל לקבל יותר ויותר תפקידי אופי. עם זאת, בנאי שאף להפוך לשחקן עצמאי ונסע לצרפת – שם מצא חיבור עמוק לתרבות הצרפתית ובפרט לז'אנר המוסיקלי של השאנסונים. כשחזר לישראל שב אל הבמות, ושיחק בשורה ארוכה של הצגות במספר תיאטראות גדולים. בין היתר: "מעגל הגיר הקווקזי", "הרביזור" ו"מראה מעל הגשר" בתיאטרון הבימה; "גלילאו" בתיאטרון חיפה; "גם הוא באצילים" בתיאטרון הקאמרי; "הנפטר מתפרע" בתיאטרון בית ליסין ועוד. בשנת 1983 הקים בנאי ביחד עם שותפיו ניסים אלוני ואבנר חזקיהו תיאטרון משלהם, "תיאטרון העונות" שמו. בתיאטרון זה הועלו הצגה שכתב אלוני, "הנסיכה האמריקאית" ומספר עיבודים ליצירות של מחזאים מן העולם, אך לאחר שלוש שנים לערך התיאטרון נסגר.
מבימות התיאטרון עבר בנאי לשחק מול מצלמות הקולנוע, והשתתף במספר סרטים ישראליים: "חבורה שכזאת", "פורטונה", "ארבינקא", חכם גמליאל" ועוד. בשנת 1988 קיבל בנאי את פרס ישראל בעבור פועלו בתיאטרון, והמשיך לשחק בשורה של הצגות. תפקידו האחרון בתיאטרון היה במחזה שכתב יעקב שבתאי, "כתר בראש" בתיאטרון הבימה, בו שיחק את דוד המלך. עבור תפקידו זה קטף את פרס השחקן הטוב ביותר לשנת 2004.
בנאי גם כתב וביים מופעים, בין היתר עבור להקת הנח"ל. בנוסף כתב ושיחק במספר תוכניות בידור, כמו "נישואין נוסח גירושין" לצד רבקה מיכאלי, "מיומנו של ישראלי שפוי" עם דורון רוזנבלום, ואף העלה מספר מופעי יחיד של סיפורים ושירים, כמו "שובו של הסורמאלו" – ערב שלם שהוקדש לדמות ירושלמית מפורסמת אמיתית, סורמאלו, שנודע בסיפורים שהיה מספר לעוברים ושבים ברחובות העיר. בנוסף כתב מספר תוכניות בידור עבור שלישיית 'הגשש החיוור', ביניהן "אופסייד סטורי" ב-1974, "קרקר נגד קרקר" ב-1980 ועוד.
לצד כישורי המשחק, הכתיבה והבימוי, נודע יוסי בנאי גם בקולו החם והעמוק. הוא השתמש בקולו כדי לקריין טקסטים מגוונים: על בימות, בסדרות טלוויזיה ובתסכיתי רדיו, וחיבתו לסגנון השאנסונים הצרפתי הביאה אותו לבצע שירים מתורגמים שנכתבו במקור על ידי גדולי כותבים בצרפת, כמו ז'אק ברל וז'ורז' ברסאנס. את השירים הללו שילב בערבי היחיד שלו, הוציא מספר אלבומים כזמר ואף החל לשיר שירים מקוריים, כמו "על כל אלה", " אני וסימון ומואיז הקטן", "שיכור ולא מיין", "ערב עירוני", "מרוב אהבה" ועוד. הוא שר שירי אהבה, שירים על עיר הולדתו ירושלים ושירים עם ראייה חברתית נוקבת. שנים לאחר מכן העלה בנו יובל מופע בו שר את שירי אביו יוסי ואמר ש"שיריו מתעלים מעל לזמן".
תרומתו לעולם התרבות הישראלי
יוסי בנאי הלך לעולמו ב-2006 כשהיה בן 74. מלבד היותו אחיהם של יעקב, חיים וגברי בנאי, יוסי הוא גם אביהם של הזמר יובל בנאי (בנו מאשתו הראשונה, אילנה) ושל דניאל ואריאל (מאשתו השניה, אביבה). הוא נגע בכל כך הרבה ענפים תרבותיים באופנים שנחקקו בתודעת הקהל והמבקרים כאחד.
כך לדוגמה ציטוטים שלמים ממערכונים שכתב נכנסו לשפה המדוברת והפכו למשפטים שגורים בכל בית בישראל. גם אלה שלא נולדו עדיין בתקופת חייו של יוסי בנאי מכירים ביטויים כמו "העולם מצחיק אז צוחקים", ו"הלו, זה רדיו?". בדרנים רבים בעת הנוכחית טוענים מעת לעת ברעיונות שהושפעו בין היתר מן הטקסטים שכתב הן עבור מופעי היחיד שלו והן עבור אחרים, כמו רבקה מיכאלי או שלישיית הגשש החיוור.
בנאי נחשב לאדם ש"ייבא" לארץ את ז'אנר השאנסונים הצרפתי, שלא היה מוכר עד אותה העת בישראל. הביצועים שלו לשירים מתורגמים מצרפתית הפכו למוכרים כל כך, עד שיש הטוענים שחלקם אף מתעלה על המקור. שירים מסוימים הפכו לכל כך מזוהים עם בנאי, שקשה לזכור שהם נכתבו במקור בצרפתית. אין זה פלא שלאחר שהלך לעולמו, אמנים רבים כינו אותו בהספדיהם "האמן הישראלי הגדול ביותר בדורות האחרונים."