סביון ליברכט
סביון ליברכט היא סופרת, מחזאית ותסריטאית ישראלית, שיש המכנים "אמנית הסיפור הקצר". סיפוריה הקצרים עובדו למחזות ולסרטים בישראל ובעולם, ויצירותיה זיכו אותה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל.
תחילת הדרך
סביון ליברכט נולדה בשנת 1948 במינכן שבגרמניה תחת השם סבינה סוסנובסקי להורים ניצולי שואה יוצאי פולין. בשנת 1950 המשפחה עלתה לישראל, השתקעה בבית דגן ובהמשך עברה לבת ים, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון. בהמשך התגייסה לצה"ל ושירתה בקיבוץ ניר אליהו ולאחר מכן בקסטינה. כבר אז החלה לכתוב את הסיפור הראשון שלה: רומן המגולל את קורותיה של בת קיבוץ העוזבת אל העיר.
לאחר שהשתחררה משירות צבאי נסעה ללמוד עיתונות בלונדון, ושם כתבה את הרומן השני. כששבה לישראל, נרשמה ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א והחליפה את שמה לסביון ("כי הוא הכי דומה לשם סבינה ולא רציתי שם גרמני"). כשהייתה בת 23 התחתנה והביאה לעולם שני ילדים. היא עבדה כמורה לאנגלית בתיכון ביפו וכעיתונאית במגזין "את". את הסיפור הקצר שנחשב בעיני רבים למזוהה ביותר עימה, "תפוחים מן המדבר", כתבה בסדנת כתיבה בשנת 1984.
יצירותיה
אוסף הסיפורים הראשון של ליברכט, "תפוחים מן המדבר" (הקרוי על שמו של אותו סיפור קצר מן הסדנה ההיא), ראה אור בשנת 1986 כשהייתה בת 38. יש שיטענו שמדובר בהתחלה מאוחרת יחסית לפתוח בקריירה של סופרת, אולם ליברכט מספרת כי למרות שידעה בוודאות שתרצה לכתוב, היא נאלצה לדחות, להדחיק ולהמתין—תחילה בגלל בחינות הבגרות, אחר כך חיי הנישואים והילדים. רק כאשר ילדיה בגרו, מצאה ליברכט את הזמן, הפנאי הנפשי והכוח לכתוב. לקח לה חמש שנים לכתוב את כל הסיפורים שבקובץ "תפוחים מן המדבר", ומספר חודשים לאחר יציאתו לאור הוא כבר קטף את פרס אלתרמן. "ואז חשתי ששנות ההמתנה התקזזו בבת אחת", אמרה ליברכט.
בין הספרים הנוספים שכתבה: סוסים על כביש גהה (1988), סינית אני מדברת אליך (1992), צריך סוף לסיפור אהבה (1995), איש ואישה ואיש (1998), נשים מתוך קטלוג (2000), סואד: פרק מתוך קאנון אנושי (2000), מקום טוב ללילה (2002), הנשים של אבא (2005), פנינים לאור היום (2015), השושבין (2020) ועוד.
בשנת 1998, בגיל 50, הפכה ליברכט גם למחזאית. היה זה כאשר תיאטרון הבימה העלה מחזה המבוסס על הסיפור "סוניה מושקט". לאחר מספר שנים, עובד סיפור נוסף למחזה: "סינית אני מדברת אליך" בתיאטרון בית ליסין. המחזה השלישי, "תפוחים מן המדבר" שמבוסס על סיפור קצר מתוך ספר הביכורים שלה, עלה על הבמות בתיאטרון בית ליסין ב-2006, ובהמשך עובד גם לסרט באותו שם שיצא לאקרנים ב-2015. הסרט קטף מספר פרסי אופיר, ובשנה שלאחר מכן הוקרנה גרסה מורחבת שלו כמיני סדרה בטלוויזיה.
בשנים הבאות המשיכה ליברכט לעבד חלק מסיפוריה למחזות שהוצגו בתיאטרון בית ליסין, לרבות "הבנאליות של האהבה" (2009), רוחל'ה מתחתנת (2010), "סוסים על כביש גהה" (2012), "האורחת" (2016) ו"קוראים לו מלך" (2016). חלק מסיפוריה הקצרים אף עובדו לטלוויזיה ("שם נרדף" ב-1989, "האסיסטנט של אלוהים" ו"כידונים ואורכידאות" ב-1990) ולסרטי קולנוע ("דשאים סגולים" ב-1998, "הילד של דיאנה" ב-2004 ו"אמא של ולנטינה" ב-2008).
יצירותיה של ליברכט תורגמו למספר שפות אירופאיות ואף לסינית. מחזות המבוססים על סיפוריה הועלו על במות ברחבי העולם. בפרט "סוניה מושקט", שהיה המחזה הראשון שלה, נחשב היום למצליח ביותר שלה עם מאות הופעות בתיאטראות באירופה. ליברכט זכתה בפרסים רבים בחו"ל וכמובן בישראל – ביניהם פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה ושלושה פרסי "מחזאית השנה" ברצף.
אמנית הסיפור הקצר
סביון ליברכט כותבת בסגנון ריאליסיטי, מורכב ומלא במתח. היא מדגישה את קולן הפנימי של הדמויות המרכזיות על פני התרחשויות חיצוניות – הלקוחות מן המציאות הישראלית ועוסקות בשלל הקונפליקטים שקיימים בה: השפעות השואה על הדור השני והשלישי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הקרע בין חילונים לדתיים ועוד. ברבים מסיפוריה מופיעות דמויות הקשורות לשואה, לניצולים ולצאצאיהם – כהשפעה בולטת של הוריה ניצולי השואה וחוויותיה כילדה.
על אף שכתבה ופרסמה יצירות רבות, לרבות רומנים, ליברכט עדיין ידועה בעיקר בזכות מאות הסיפורים הקצרים שלה."אני מגדירה את עצמי כסופרת של סיפורים קצרים", אמרה בראיון. "הסיפור הקצר הוא הכי נכון לי. משהו בדמיון ובנשימה שלו מתאימים לי". מדירתה בתל אביב, בה היא מתגוררת בגפה גם היום, היא מספרת שהכתיבה הפיזית היא רק חלק מן המלאכה: "גם כאשר אני רחוקה מן הדף, שהרי הטיוטה הראשונה של כל סיפור היא תמיד בכתב יד, הסיפור עדיין מתהווה".